כשהגעתי לראשונה לישראל ללימודים, הייתי בטוח שאני מוכן להכול – מסמכים, שפה, גוגל מפות אפילו עם שמות תחנות אוטובוס. אבל דבר אחד פספסתי: נעליים. יותר נכון, נוחות של הבית. כי מסתבר שלחיות בחו"ל זה לא רק להצטלם עם חומוס – זה גם לרדת שלוש קומות להוציא את הזבל, לעמוד בתור באוניברסיטה ולמצוא את עצמך שוכח למה בכלל יצאת מהדירה.
ואז הגיעו ה-suicoke
איפשהו בין שיעור עברית לריצת סופר של 3 דקות לפני שסוגרים, חבר יפני מהכיתה (שנראה תמיד כאילו נחת היישר מקמפיין מינימליסטי) שאל אותי למה אני עדיין מסתובב עם כפכפים חצי קרועים של טיסת קונקשן. למחרת, הוא הביא לי למדוד זוג suicoke slippers.
בחיי, לא ידעתי שאפשר להרגיש על ענן יפני. הם היו קלים אבל מפתיע כמה תומכים, מרופדים אבל בלי תחושת "אני לובש שמיכה", ובעיקר – נראו כאילו מישהו תכנן אותם גם לאנשים שיש להם טעם ולא רק רגליים עייפות.
הקרוקס המגניב של אנשים שלא מוכנים לוותר
עכשיו בואו נדבר על suicoke mok clog – זה נראה כאילו קרוקס הלכו לטיול ביפן, חזרו עם תואר שני בעיצוב, והחליטו שהם מוכנים לעולם הגדול. סוג של נעל שלא תתבייש להוריד בכניסה לבית וגם תרגיש איתה סבבה אם במקרה תצטרך לרוץ אחרי אוטובוס או לתקתק קפה עם המרצה.
יש בה משהו חצי-ביתי, חצי-אורבני, וזה בול מה שהחיים כאן מרגישים לפעמים: אני בחוץ, אבל הראש שלי בשנ"צ. אני באקדמיה, אבל הרגליים רוצות נטפליקס. זה הפתרון.
הרגע שבו הבנתי שאני הופך למקומי
יום אחד, ירד גשם תל אביבי כזה – של דקה ורבע – ואני עמדתי מתחת לסככה עם עוד חמישה אנשים. מישהי הצביעה על הרגליים שלי ואמרה "מה זה הנעליים האלה? הן יפיפיות." אז חייכתי. לא בגלל המחמאה – אלא כי זו הפעם הראשונה שמישהו בישראל חשב שאני מבין בסטייל.
סיכום לא רשמי (אבל הכי כן)
אם אתם, כמוני, מוצאים את עצמכם בין הרצון להרגיש בבית לבין הצורך להיראות כאילו יש לכם את החיים ביחד – suicoke זה איפשהו באמצע. לא בכוונה התאהבתי במותג הזה. אבל זה קרה. בהתחלה כפכף, אחר כך סיפור אהבה.
בכל מקרה, אם אתם כבר כאן – אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. תמדדו פעם אחת, תבינו על מה אני מדבר.