תל אביב, יום שני, 7:43 בבוקר. השמש לא באמת זרחה, האוטובוס מלא מדי, ואני – חצי ערה, מנסה לאזן קפה ביד אחת ותיק על הכתף השנייה. ואז זה קרה – שלולית נסתרת. אחת כזו שלא כתובה באפליקציה של מזג האוויר. הרגל נוחתת בפנים, גרביים נרטבות, היום הלך פייפן – או לפחות כך חשבתי.
אבל הנה הפואנטה: הנעליים שלי שרדו. Geox israel. אני לא מגזימה כשאני אומרת שהן שינו את כללי המשחק מבחינתי. לא רק שלא נרטבתי עד לשד העצם (תודה לחורים המאווררים שלא מוותרים על אטימות), אלא שהמשכתי את היום בתחושת "אני שולטת בלוז". ומי שראה אותי באותו בוקר בשדרות רוטשילד – עם צעד יציב של ג'יימס בונד בגירסה המתניידת באופניים – כנראה לא הבין שהתחלתי את היום עם שלולית פנימית.
הקטע עם Geox ישראל הוא שהם באמת מבינים מה זה לחיות על הרגליים. וכשאני אומרת "לחיות", אני מתכוונת למרוץ האינסופי בין העבודה לפילאטיס, לסופר, לאירוע אחרי העבודה שאני לא באמת רוצה להיות בו, אבל הלכתי כי אמרו שיהיה יין חופשי. ואני? צריכה נעליים שיחזיקו את כל הסיפור הזה בלי לגרום לי להרגיש שאני לובשת לבנים אורתופדיים.
מה שמדהים במיוחד הוא שהסנדלים של Geox הפתיעו אותי אפילו יותר. בחום הישראלי, לרוב אני נמנעת מסנדלים שנראים כמו ציוד צבאי או כמו מה שסבתא שלי הייתה לובשת. ואז ניסיתי את Geox סנדלים – מראה נקי, תחושה של ריחוף, ואפילו אחרי הליכה של 5 ק"מ – לא בועה אחת באופק. הם עברו את "מבחן הבאזל בלילה", כולל את ה"קפיצה למונית כדי לא לאחר להצגה", והפכו לפריט קיץ קבוע.
אני מודה – אני לא טיפוס שמדבר על נעליים ביום-יום, אבל מאז שהתחלתי לנעול Geox, אני תופסת את עצמי מציינת את זה בלי לשים לב. “אה, כן, זה נראה נוח? זה Geox, את חייבת לנסות." ומיד מוסיפה: "הם נושמים. כן, נושמים. כמו יוגה לרגליים."
ועכשיו, רגע לפני שאני מסיימת את הפוסט הזה, אני אשתף אתכם בתעלומה קטנה: יש שמועה שאיפשהו במשרד שלנו יש מישהו נוסף שנועל Geox, בדיוק אותו הדגם. אנחנו עדיין לא עלינו אחד על השנייה. אבל יום אחד – באחת הפינות של מדיח הכלים או במסדרון בדרך לישיבת צוות – יהיה את אותו מבט של הכרה הדדית. קליק של סוליה על רצפת פרקט, וסוף סוף נדע: אנחנו באותו שבט. שבט ה-Geox.
עד אז? אני אמשיך ללכת – ובסטייל.