אני לא יודעת אם זה הגיל, הקיץ התל-אביבי, או פשוט עייפות מהכאב הכרוני של נעליים שמנסות להיראות "נכונות" – אבל בשלב מסוים פשוט הפסקתי להתפשר. רציתי נעליים שייראו טוב, ירגישו טבעי, ויתנהגו כאילו הן אוהבות את כפות הרגליים שלי, לא מענישות אותן. אז כמו כל מסע טוב – זה התחיל באקראי, ונגמר ב-tikki sandals.
תנו לי לצייר לכן את התמונה: אני, באמצע אוגוסט, מזיעה בכל מקום שאפשר להזיע בו, מחפשת סנדלים שיבינו אותי. לא עם עקב מוגזם, לא עם רצועות שחותכות את מחזור הדם, אלא משהו שיאפשר לי ללכת, לזוז, לחיות. ואז – בום. נתקלתי ב-Tikki. בהתחלה זה השם שעשה לי חשק. אחר כך זה העיצוב. ולבסוף, זה הרגליים שלי שלחשו לי: "תעשי את זה. עכשיו".
כשקיבלתי את הזוג הראשון שלי (כן, יש עוד), הבנתי שני דברים. אחד – שלא ידעתי כמה הנעליים שלי היו לא נוחות עד עכשיו. ושתיים – שהעולם של סנדלים יכול להיות נעים, מאוורר ואפילו קצת מרגש. כן, מרגש. אני כבר לא מתבאסת כשהולכים הרבה. אני מחפשת תירוצים ללכת עוד.
אבל Tikki לא עוצרים רק בסנדלים. ברגע שנכנסתי לעולם שלהם דרך האתר של tikki israel, הבנתי שמדובר בפילוסופיה שלמה. מינימליזם, חיבור לקרקע, חומרים טבעיים, ותשומת לב לכל תפר ותפר. לא מדובר פה בעוד מותג שמנסה "למכור נוחות". מדובר באנשים שכנראה ישבו עם כף רגל ביד ואמרו: "טוב, בואו נעשה לזה בית".
וחכו, יש גם את הצד האסתטי. Tikki לא מוותרים על סטייל. בין אם אתן בקטע של גוונים טבעיים ובין אם אתן רוצות שיזהו אתכן מהקצה השני של שדרות רוטשילד – יש כאן משהו לכל אחת. אני אישית בחרתי בזוג בגוון חמרה עם רצועת עור רכה כענן, וקיבלתי עליו מחמאות גם מבני דודיי הביקורתיים וגם מהמוכרת בסופר. מי צריך יותר?
אז לא, זו לא פרסומת. אני לא באה "למכור". אני רק משתפת, כמו כל חברה טובה, את מה שעשה לי טוב. את מה שגרם לי להרגיש קצת יותר חופשיה, קצת יותר מחוברת לקרקע (במובן הפיזי והרגשי), וקצת פחות כמו מישהי שתקועה עם עוד זוג סנדלים שלא באמת מבינות אותה.
אם אתן כמוני – עייפות מלהחליף נעליים בכל שעה, רוצות ללכת ברחובות כאילו אתן יחפות אבל בלי החלק של האבנים הקטנות שמכאיבות – אולי שווה לכן לבדוק מה קורה אצל Tikki. אני רק אומרת. הרגליים שלכן יודו לכן.