זה התחיל בכלל בלי כוונה. הייתי בדרך לקפה של בוקר, כזה שלוקחים "על הדרך" כי אין זמן, ופתאום ראיתי בחלון הראווה ג'קט בגוון כחול־אפור כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. זה היה הרגע הראשון שבו המוח שלי אמר "טוב, חייבת לבדוק".
נכנסתי לחנות, אמרתי לעצמי שאני רק מציצה, אבל אז זה קרה – הבד. לא יודעת אם מישהו אי פעם הסביר לכם איך מרגיש בד שכאילו נבנה במיוחד בשבילכם, אבל זה היה הרגע הזה. המגע היה רך אבל יציב, לא כזה שמתכווץ אחרי כביסה אחת, והגזרה – וואו.
הקטע עם Superdry הוא שהם מצליחים לגרום לך להרגיש כאילו את לובשת משהו ייחודי, אבל בלי להיות מוגזמת. כאילו הם מבינים שהסטייל האמיתי נמצא בדיוק באיזון הזה – בין "אני מגניבה" לבין "אני לא התאמצתי יותר מדי". והאמת? זה בדיוק מה שחיפשתי.
באותו יום יצאתי עם הג'קט ההוא. חשבתי שזה יהיה סיפור של "פריט אחד מיוחד", אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי חוזרת – פעם בשביל חולצה, פעם בשביל סווטשירט, וככה לאט לאט הארון שלי התחיל להיראות כמו פרסומת קטנה ל־superdry ישראל.
ואם נהיה כנים, מה שאני הכי אוהבת זה איך הבגדים האלה מתנהגים ביום־יום. הם לא "סתם יפים" עד הפעם הראשונה שאת שוטפת אותם. הם שומרים על הצורה, הצבע, והתחושה. וזה, מבחינתי, אחד המדדים הכי חשובים – כי אין לי סבלנות לבגדים שנראים עייפים אחרי חודש.
היו לי כמה רגעים קטנים שהבנתי בהם שזה לגמרי "המותג שלי". כמו אותו ערב חורפי, כשישבנו על הגג בעיר עם יין חם, ואני עטופה בהודאי־ג'קט הכי חמים שלי, וכל מה ששמעתי זה "איך הוא כל כך יפה ועדיין נראה נוח?". או בנסיעה לצפון, כשסווטשירט אחד הפך לפריט הכי שימושי שלי – גם לטיול בבוקר וגם לארוחת ערב מאוחרת.
אני חושבת שזה מה שגורם לי להמליץ עליהם שוב ושוב – הם לא מנסים להרשים, הם פשוט עושים בגדים טובים. ובאיזשהו מקום, זה הסטייל הכי אמיתי שיש.